<h1>יראים סימן ד"ש</h1>
<h2>דף לו:</h2>
ותנן בפרק משילין כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביו"ט אלו הן משום שבות לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה ולא שטין על פני המים ולא מטפחין ולא מרקדין ואלו הן משום רשות לא דנין ומקדשין חולצין ומייבמין ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין תרומות ומעשרות כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו בשבת אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד וטעמא דכולהו מפרש התם בגמרא. יש לשאול דאמרי' הכא ק"ו בשבת ובתחלת ביצה אמר סתם לן תנא כר"ש בשבת דלית ליה מוקצה וביו"ט כר' יהודה דאית ליה מוקצה וטעמא מפרש התם משום יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה החמירו ויש לתרץ לא החמירו ביו"ט אלא לגבי מוקצה שהוא מטעם ההוצאה כדאמרינן בשבת פ' כל הכלים [קכ"ד ע"ב] אטו מוקצה לאו מטעם הוצאה בתמיה והכי פי' יו"ט דקיל לענין הוצאה שאין לך מלאכה נוהגת מורגלת ומצויה ביו"ט כהוצאה הלכך הוצרכו להחמיר לענין ההוצאה באיסורים התלוים בהוצאה שלא יבא לידי הוצאת איסור ומה היא הוצאת איסור הוצאה שלא לצורך אוכל נפש ושלא לצורך מצוה. למדנו שאסור להשתמש בבהמה ובאילן אפי' ביו"ט וטעמא דכל תשמיש בהמה ואילן רוכבין ועולין עליו חשבינן ליה ומסקינן בשבת פ' מי שהחשיך [קנ"ה ע"א] והלכתא צדדין אסורין צדי צדדין מותרין וכל פחות משלשה סמוך לקרקע יצא מתורת אילן ומותר להשתמש בו כדתנן פ' כל הכלים [קכ"ה ע"ב] זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה ומוקמינן לה במחוברת ובפחות מג' ותנן בעירובין בהמוציא תפילין [כ"ט ע"ב] שרשיו גבוהין משלשה טפחים לא ישב עליהן.
כל תולדות שאסרנו למעלה בשבת בין דאורייתא בין דרבנן אסורות ביו"ט אך שלא יהא אוכל נפש ולא מכשירי אוכל נפש ואין חילוק בין איסור שבת לאיסור יו"ט אלא שזה זדונו בסקילה ושגגתו חטאת ויו"ט זדונו בלאו ושגגתו פטור.
וגזרו חכמים על חולו של מועד ואסרו בו מלאכה שיש בו טורח ואין דבר האבד ואסמכוה אקרא דתניא במכילתא ומייתינן לה בחגיגה פ' אין דורשין [י"ח ע"א] את חג המצות תשמור לימד על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר ק"ו ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן אסורין חולו של מועד שיש קדושה לפניהן ולאחריהן אינו דין שיהיה אסור בעשיית מלאכה. תניא אידך כל מלאכת עבודה לא תעשו לימד על חוש"מ שאסור בעשיית מלאכה דברי ר' יוסי הגלילי ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר אלה מועדי ה' מקראי קודש במה הכתוב מדבר אם בראשון הרי הכתוב אומר אם בשביעי הרי כבר אמרו הא אינו מדבר אלא לחוש"מ.
תניא אידך ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' מה שביעי עצור אף ששת ימים עצורין אי מה שביעי עצור מכל מלאכה אף ששת ימים עצור מכל מלאכה ת"ל השביעי שביעי עצור מכל מלאכה ולא ששת מכל מלאכה ולא מסרם הכתוב אלא לחכמים לומר איזה מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת וכו' כל אלה המקראות אסמכתא שכל איסור חוש"מ מדרבנן כדאמרינן בתחלת מוע"ק [ב' ע"ב] ובסוף פרק מי שהפך [י"ג ע"א] מועד משום טרחא ולאו טרחא הוא פי' כשטורח נראה מבזה המועדות והא דאמרינן בתחלת מי שהפך [י"א ע"ב] אבל איסור מדרבנן חולו של מועד איסור מלאכה מדאורייתא נראה לי דהכי פירושו אבל לית ליה עיקר דאורייתא אע"ג דסמכינן ליה אקרא [מ"ק ט"ו ע"ב] והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור אף אבל אסור דברי נביאים הם אבל איסור מלאכה חוש"מ מסמכינן ליה אקרא דאורייתא הלכך קרי ליה דאורייתא. אעפ"כ ספק בידי אי דאורייתא אי דרבנן כי יש לי כמה ראיות שהבאתי לצד אחר מכל מקום הטיית לבבי וסברתי נראה לי כאשר כתבתי ובפירושי רבותי במוע"ק מצאתי דאיסור מלאכה חולו של מועד דאורייתא מכ"מ למדנו מדתלי תלמודא איסור מלאכה חולו של מועד בטרחא למדנו דלא מיתסרא אלא מלאכת טורח הלכך הלואות ומלאכה מועטה בביתו מותרת והא דאמר רבא במוע"ק שלהי פ"א [י' ע"ב] פרגמטיא כל שהיא אסורא היינו להוליך בשוק דאיכא טרחא אבל בביתו דליכא טרחא נראה שמותר וראיתי בני אדם שפורשים מלהלוות ואני פרשתי כמה שנים ואעפ"כ נראה לי מותר ועל הפורש ועל המלוה קורא אני עליהם ועמך כולם צדיקים.
